1. מגזין את- טוב. הפעם האחרונה שקראתי מגזין את היתה לפני חמש שנים ואז הוא לא היה מגזין נשים אלא ביטאון עידית לינוביץ והפרלמנט בקפולסקי. כמו מגזינים מגדריים אחרים הוא פנה לקהל היעד שלו דרך המכנה המשותף הנמוך ביותר. המכנה המשותף הנמוך ביותר של גברים עובר דרך סעיפים כמו "להסתכל על תמונות של בנות בבגד ים" ו"להיות מאוהבים בחבר בסתר" ו"לקרוא כתבה של חמישה עמודים על מנועים של מכוניות מרוץ ולתהות האם גם החבר שלך קורא את הכתבה הזאת בדיוק ואז פתאום עומד לך ואתה חושב חחח זה בטח בגלל שיש ליד זה תמונה של מישהי בבגד ים איזה קטעים". כמוהו גם המכנה המשותף הנמוך ביותר של נשים עובר דרך נרטיב מסוים שהוא "להיות כלואה במרתף של השכן שלי" ו"אני לא יודעת מתי אצא מפה אבל אם אני אצא אני אעשה את כל הדברים שאף פעם לא עשיתי, אני אתלבש יפה וארקוד בכל המסיבות ואעשה יוגה" ו"מעניין איזו עונה עכשיו, קיץ? חורף? ואם כן, מה לובשים בקיץ ובחורף? אני לא זוכרת כי אני כלואה כאן כל כך הרבה זמן וכל מה שהשכן שלי נותן לי ללבוש זה שקיות, הוא אומר שזה הכי מחמיא לי כי אני חרא של כלב שהוא הרים מהרחוב ". במגזין את הבינו את זה ואמרו "טוב! אם זה הכי נמוך שאשה יכולה להגיע אליו אז לאשה הזאת נכתוב!". ואכן כל מה שהיה כתוב שם לפני חמש שנים היה כתבות על בגדים לחורף (שכמיה) ולקיץ (מכנסונים), היתרונות שבהתעמלות, דרכים חדשניות להתאפר ועוד ועוד. בזמנו נשים שרצו לקרוא מגזין שידבר אל הלב שלהן נאלצו לקרוא את העלון לצרכן של פוסטינור. השבוע דפקתי מגזין את בגלל שראיתי ששרית חדד מופיעה על השער וכל דבר ששרית חדד מופיעה עליו שייך לי רוחנית. חשבתי שאני אשנא אותו שוב אבל הוא היה שונה לגמרי. מצד אחד עדיין בו כתבות משעממות שלא הצלחתי לקרוא עד הסוף כי הן היו מנוסחות נקי מדי, ובאמת נשאלת השאלה האם הכתבת "תחיה ברק" זה פסבדונים של אלכוג'ל לניקוי הידיים. מצד שני היו בו גם כתבות מעניינות באמת על חן טל ומיילי סיירוס ומומחית טרור שאמרה את המשפט המדהים והיפהפה "נערה בת 15 שמיידה אבנים עשויה מאותו החומר של נערה בת 15 שעובדת בסטארבקס, מעשנת ויוצאת עם בנים" שרציני שאני עושה בקעקוע אם יש לזה מספיק מקום מסביב לפופיק שלי. המסקנה היפה היא שהמכנה המשותף הנמוך ביותר של נשים הוא עדיין להיות במרתף מצד אחד אבל מצד שני פעם בכמה חודשים השכן שלהן נותן להן להסתכל בפייסבוק איתו, ויש שם תמונות של מיילי סיירוס, והוא אומר להן "זאת חברה שלי, בת זוג כמו שאומרים, היא מאוהבת בי, לא מעניין אותה לא חברות לא כלום, כל היום היא מתקשרת אליי. לפעמים אני עונה" אבל הן מספיקות לקרוא את האמת מהר לפני שהוא סוגר תפון.

2. ויברטור האיש הצרפתי מהסופר פארם- תת רמה. השבוע נסעתי לראשון, עיר שפעם גדלתי בה פעם וכעת היא ארכיון לדברים שאני מרגישה כלפיהם אשמה, למשל הבנק שלי והמשפחה שלי וילדה עם שומה על הפנים שכל החטיבה קראתי "פלולה מלשינה שיש לה שוטר בתוך הפלולה" ולדעתי עדיין גרה אצל ההורים שלה ואוספת חומרים על שחקנים מערוץ ויוה מהטראומה. הפעם נסעתי לבנק. הבנק שלי נמצא בקניון הכי עלוב בראשון: מרכז מסחרי שעדיין לא קיבל מחזור והפך מילדה לאשה. כבר יש לו סניפים של ארומה ופוקס אבל גם אלף קיוסקים ורצפה עם כאבי פנטום לילדים שאמורים לשבת עליה ולפצח גרעינים. השיא היחיד של הקניון הזה היה ב2005 כשהיה בו סניף של טאוור רקורדס. באותן שנים אני בדיוק הייתי כל כך לסבית שלפעמים אנשים התבלבלו והכניסו אותי למערכת שלהם כי חשבו שאני האוסף הכפול של המכשפות. אם היית לסבית בראשון אז יכולת לעשות שני דברים: א. ללכת לאחמש בנאפיס או ב. להסתובב בטאוור רקורדס. טאוור רקורדס היתה בשבילי מה שניו יורק היתה בשביל מדונה באייטיז, רק שבמקום "השראה" ו"שפע יצירתי" ו"החיים שתמיד רציתי" כל מה שהיה שם זה מוכרים מסריחים. כל כך מסריחים שנראה שההזנחה שלהם בושלה על פתיליה במשך 28 שנים, כל כך שמנים ומתולתלים שהם נראו כמו מלחין של מוזיקה קלאסית, וחמור מהכל כל כך עצובים שהם עדיין גרו בראשון בגיל 28. ערים כמו ראשון הן כמו בתולין, אם הן הצליחו לרדוף אחריך עד גיל 28 אתה צריך ללכת להסיר אותן ממך בטיפול. ועדיין הייתי הולכת לשם כדי לשמוע דיסקים של רונה קינן ואם במקרה היה עובר שם מישהו שאני מכירה הייתי אומרת "חחח איזה קטע שאתה פה בדיוק שמעתי דיסק של ניק קארטאר, לא בגלל המוזיקה, כי אני נמשכת אליו. הבאתי עליו ביד היום, נשבעת למה לי לשקר על דבר כזה". אחרי שהייתי בבנק נזכרתי בזה והחלטתי ללכת לסופר פארם שהוא הטאוור רקורדס של גיל 27: אני באה לשם כדי לקנות את הרקע לא לחיים שיש לי אלא לחיים שאני רוצה. ראיתי שיש שם את ויברטור "האיש הצרפתי" שמהסדרה הזאת כבר יש לי שניים ולכן החלטתי לאסוף את השאר כמו קלפים של סופרגול. הויברטור עצמו הוא תת רמה, לא הייתי משלמת עליו שקל ולא הייתי מביאה איתו ביד לאויבים שלי. זאת בניגוד למוצרים אחרים בסדרה, "המליונר" ו"מאמן הטניס" שהם סבבה

3. תמונה של מייסדי דיזינגוף סנטר- מעולה. דיזינגוף סנטר זו השכונה האהובה עליי בתל אביב. ב1977 אריה פילץ אברהם פילץ ופלאטו שרון הקימו את הסנטר ואז כמובן דרשו שתתלה תמונה ממוסגרת שלהם בכל אחד מהשערים. לפעמים התמונה ממוסגרת בעץ מוזהב, שעל זה יאמר "מה אתם חשים הכניסה לחדר מועדון גריפינדור ימכוערים", לפעמים היא סתם מודבקת ליד השער בלי מסגרת כאילו זו ברכת העסק בפלאפליה. כך או כך מדובר בחוצפה. הסנטר הוא המתנס שלנו (אני וחברות). אנחנו הולכות לשם כדי להסתובב (אני), להתעמל (הומואים), לגלות תרבויות חדשות (מזל שור בשוק האוכל). מי אתם שתחתמו עליו כמייסדים? למה מייסדים, יש לכם חזון שטיפחתם? חזון זה להכנס לסנטר בלילה כדי לעשן סיגריות בג'ימבורי. חזון זה לכתוב ליד השירותים הציבוריים "כמה היא מחרבנת" בטוש. חזון זה להזמין מקדונלדס באפליקציה וללכת לאכול בחניון על הגג. אין לכם חזון חמודים. אתם תורמי הזרע לא ההורים. מה הסנטר היה בלעדי ובלי חברות שלי או בנות שכנראה יהיו חברות שלי בעתיד כי יש בעיר הזאת ארבעה אנשים? כלום ושום דבר. תודה רבה שבניתם אותו, ותודה שבניתם אותו כל כך מסובך שעד שאת מצליחה להתמצא בו את מבינה שזה רק כי הלב שלך הפך להיות המפה שלו, אבל זין שתהיה שם תמונה ממוסגרת שלכם בעץ מוזהב שכתוב למטה "מייסדים". היא תהיה בסלון שלי וכעונש אתם תסתכלו עליי רואה שידורים חוזרים של הישרדות כל החיים

זהו חמודות שבוע טוב אל תשלמו על כלום