למה הגוף שלי חייב להיות פאסיב-אגרסיב ולתקשר איתי במסרים עמומים של "כאב בטן" ו"עייפות"? רוצה להגיד לי משהו תגיד לי בפנים "תשתי מים" או "יש לך סרטן". בכללי הלוואי שהגוף והנפש שלי יפרדו כבר וכמו שאני מדברת בשם הנפש יהיה קול שיוכל לדבר בשם הגוף ולהסביר אותו במילים. בנתיים אני מתייחסת אליו כאילו הוא ילד מנישואין שהתפרקו ומנסה לפצות אותו עם כל מני דברים גנריים ששמעתי שגופים אוהבים כמו "להתעמל" ו"לאכול ירקות" ו"לא לעשן". אנחנו נפגשים כמה פעמים בשבוע לריצה או פילאט ואני אומרת לו בדרך "מה איזה כיף זמן איכות רק שלנו הא? סוף סוף", אבל אז אנחנו מגיעים והוא עושה תרגילים עם גישה של "גם השרירי ליבה הכי חזקים בעולם לא יכולים להחזיר אחורה את גלגלי הזמן…"

בחזור אני מנסה לקושש שיחה שתוציא אותי טוב ואומרת "מה איך הריאות הנקיות שארגנתי לך? עובד טוב? לעוד מישהו בכיתה יש כזה? נודרת שלא" והוא רק אומר "כן למלא ילדים זה לא כזה וואו", ואני מתעצבנת ויוצא לי "אה אז שאני אלך להזדיין לא ככה? יודע מה אם לא בא לך להיות בקשר סבבה בוא נחתוך לא אכפת לי. אני אתן רק לנפש להחליט מה להכניס אליך, ואתה יודע שהיא רוצה מקדונלדס כל ארוחה כי היא חשה אמריקאית, ורק היא תחליט מתי להזיז אותך, ואתה יודע שהיא תתגלגל ממקום למקום על כיסא מחשב כדי להמשיך להיות בווטסאפ, והיא תקבע מתי הולכים לישון וזה יהיה רק שעתיים כל יום בין חמש בבוקר לשבע וזהו, ואתה תמות בגיל 40 עצוב וחולה ובודד אבל היא תחיה לנצח בכדור אנרגיה בשמים כפי שלמדתי מעלון של כת. סבבה? טוב לך?". ואז הוא מצטנן רק כדי להטריל אותי