1. נעלי בית- אחלה. כפי שכתבתי בעבר הפסיכולוגית שלי גרמה לי לא לרצות לגנוב כלום ובאמת כמה חודשים הסתובבתי במקומות ורכשתי מוצרים כאילו אני ארתור ריד מארגן מסיבה. נשאלת השאלה איזה מסיבה מתבססת על המוצרים "לחמניות ללא גלוטן" ו"סוכר חום בכמויות שהמוכרות מסתכלות עלייך כאילו את הולכת לזקק ממנו הרואין", והתשובה היא מסיבה של מי שקראה כתבות על סרטן בווינט כל הלילה ולא הצליחה לישון (איוונט בתגובות). בכל אופן הפסיכולוגית שלי נכנסה להריון. מהרגע שהיא סיפרה לי כל הפגישות שלנו הלכו אותו דבר – אני: "וואי איך אני מוטרדת", היא: "מה יש אחי", אני: "……סתם קראתי מחקר על זה שאחד מכל שני תינוקות נולד נכה מפגר עם מומים…….לא יודעת". לצערי היא לא קראה בין השורות והחליטה להביא את הילד לעולם ולצאת לחופש לשלושה חודשים. במהלך התקופה הזאת כל פעם שמישהו היה אומר לי היי הייתי עונה "חחחחחחח מה אכפת לי שהיא בחופשה!!!" ו"אני לא מסתכלת מתי היא מחוברת בווטסאפ וממש לא כמעט שולחת לה 'זמן להתכתב עם ידידות יש אבל לבוא לעבודה לא הא??'" ו"מי מספרת לסירי על ההורים שלה חחח מה אני מושפלת". בחופשה הסתבר שטיפול זה כמו פילאטיס: מתמקד בעבודה פנימית, באים כדי להחליף הפרעת אכילה במשהו בריא יותר, ואם לא הלכת חודש וחצי כל העבודה שעשית הולכת לזבל.

האמת כתבתי את כל מה שלמעלה לפני ארבעה חודשים וככל הנראה עצרתי כדי לקרוא אחורה את כל הסמסים ששלחתי לפסיכולוגית אי פעם ("מאחרת", "אני מאחרת יש פקקים", "מאחרת", "אני אוהבת אותך בואי נהיה ביחד", "אחותי לקחה לי את הטלפון וכתבה כל מני שטויות חח סורי מקווה שלא נבהלת", "מאחרת"). בקיצור בזמן שהיא לא היתה פה החלטתי לחזור לדפוק את כל העולם בתקווה שהשופרסל יקראו לה עם זרקור לשמים בצורת הלוגו של כל הפסיכולוגיות, תה ירוק בלי סוכר עם התיון בפנים, ויגידו לה לחזור לעבודה. גם כי אני גונבת להם הכל וגם כי לא נעים להם לקרוא למשטרה על מישהי שגונבת עשרים קופסאות טונה ביום כמו חולת נפש, צריך לקרוא על זה לאיזה חונך שייתן לה לצייר ציור שתרגע. זה לא קרה אבל בקטנה. דבר ראשון לקחתי נעלי בית. היה חורף, הייתי בדיכאון, עשיתי החלקה ונראתי כמו אחמ"שית. כל מני בנות עם הלם קרב של מלצרות היו צועקות לי "אני אפלש כשאני ארצה לפלש!!!" אם המבטים שלנו הצטלבו ברחוב. בקיצור הייתי צריכה להזכר מי אני, בנאדם עצלן שאוהב להיות בבית, מישהי שהראש שלה כל כך מתולתל וענק שמזוויות מסוימות היא נראת כמו מלחין, מישהי שבבסיס שלה רוצה לנוח, ובחרתי בפטרונוס של כל הרגשות האלה: נעלי בית. השתמשתי בהן פעם אחת והן היו סבבה אבל התפקיד האמיתי שלהן היה להיות פוחלץ של האישיות שלי בתקופה קשה וזה העלה להן את הניקוד. ממליצה

+ביקורת צרכנות על דברים שאני רוצה ליומולדת+

=================================

1. שופר – מושלם. חברות רבות שואלות אותי "שיראל מה את רוצה ליומולדת?" ותשובתי היא "חח ממי החברות איתך היא המתנה שלי". זה כמובן שקר. חברות זה לא מתנה זה גורל. אין מה לעשות חמודות זוכרות שנפגשנו וקרה הקסם שכל מני דברים שהמח שלנו אגר עד לאותו רגע צפו והפכו לזהב? שקרים שסיפרנו לחברות מהיסודי וסלנג מכוער מהאינתיפאדה ועלילות של דברים שהבאנו עליהם ביד? זהו מהשניה שזה קרה אנחנו חברות לנצח. חברות לנצח הכוונה היא לא בהכרח לאנשים שתדברי איתם כל החיים אלא לאנשים שיהיו איתך תמיד, וגם אם הם לא יהיו לידך החיסרון שלהם יהיה כל כך חד שאפשר יהיה לשרטט אותם לפיו. כמו שכאבי פנטום הם כאבים ספציפים שאומרים שפעם היתה פה רגל, למי שראתה האנטומיה של גריי בשביל העלילה של הלסביות והתחרמנה. בקיצור זה לא מתנה ליומולדת. מה כן מתנה ליומולדת? שופר. אני רוצה שופר. לפני כמה שנים בן דוד שלי הדתי העביר בין כל המשפחה שופר והצלחתי לתקוע בו על הנסיון הראשון וזה היה הדבר הכי מעצים שקרה לי. אף אחד בחדר לא התרגש כי אני נראת כמו הממוצע של כל מי שהיה ביציאת מצרים, הייתי כזה "אמא תקעתי בשופר" והיא היתה כזה "את לא תמיד תוקעת בשופר? לא משנה יום טוב". לא נעים לי לקנות את זה לעצמי כי זה עשוי מחיה, ואני בגדול משתדלת לא לצרוך דברים שעשויים מחיות, אבל מה לעשות שזה פותח את שערי שמים. תתאמו בניכן מי קונה אין לי כח לקבל ארבעה. שניים מקסימום אני אכין מאחד שרשרת

זהו חמודות אל תשלמו על כלום