1. שרפרף – טוב מאד. מגיע שלב בחייו של אדם שהוא רוצה יותר. ואז הוא הולך, משיג יותר, והנפש שלו מעירה אותו בשבע בבוקר ואומרת לו "שומע? עוד". והוא באמת משיג עוד והיא מתקשרת מחסוי ואומרת "קטלק זה עוד אתה לא מכבד לא אותי ולא את עצמך יאללה עוד אפ על הרגליים". מדברים על זה בכל מני כתות של קבלה מעשית, ואת לוקחת את העלון ואומרת לנציג "הוי אני באמת מרגישה ככה מה עושים?", ואז אומרים לך "בואי תתרמי לנו עשר אחוז מהמשכורת ונגיד לך", ואת אומרת "חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח ח חח ח ח ח ח ח ח חחחחח ח חח ח ח ח מה נראה לך שעשו אותי באצבע? נראה לך שמישהו בא לאמא שלי שם לה נוד בכוס ואחרי תשעה חודשים נולדתי? אני נראת לך מפגרת? שמתי לך מחזיק מפתחות על השולחן כשבאתי לפה או שבאתי רגיל? מה נראה לך שלא ראיתי כלבוטק? בוא גם תצלם אותי רוקדת במרתף שלך ואני אתן לך חמשת אלפים שקל על הבוק ותעשה אותי שחקנית זורם? פליז נו אל תהיה מניאק חלום שלי לשחק ולמצוץ לך ולשמור את זה בסוד מכולם פליז". בקיצור הבנאדם מגלה שהוא יצטרך להתמודד עם החור בלב שלו לבד ולנסות לקחת אותו למקומות חיוביים. למשל לעשות בית יפה. מה שנקרא בית בורגני. פעם פחדתי מבורגנות כי חשבתי שזה אומר להתלבש מכוער ולהיות בדיכאון ושיהיו לך רק חברים עצובים שמתלבשים מכוער ושהסאבטקסט של כל הקשר שלנו יהיה רצח רבין. למזלי הבנתי שזאת רק הסדרה "הבורגנים", הפסקתי לפחד וקניתי שרפרף. ועל השרפרף שמתי עציץ. פאק דה פוליס
2. מעיל ריבוק – מדהים. אין דבר שאני שונאת יותר מחורף. קר, כולם נראים בקליפ של המכשפות, מחשיך בחמש ובאופן כללי יש אווירה של משחקי הרעב רק במקום לבדוק מי האחרון שנשאר חי בודקים מי האחרון שמתפקד בלי ציפרלקס. פעם התמודדתי עם החורף ע"י התעלמות+להמשיך להתנהג כאילו קיץ, כלומר ללבוש חולצות בטן וג'ינס קצר ולהסתובב ברחוב בלילה, כאילו שאני באמת אפגוש שם מישהו בחורף חוץ מסכיזופרנים. האם זה עזר? לא. האם כל פעם שעמדתי בתחנת אוטובוס חשבו שאני זונה אפילו אם החזקתי שקיות עם כביסה וקופסאות לאמא? כן. האם הזנאים חשבו " וואי וואי הזונה הזאת כל כך עניה ומשוגעת שכל מה שיש לה בעולם זה בגדים מלוכלכים והקופסאות הריקות האלה שבטח היא מציירת עליהם פרצוף ועושה כאילו הם המשפחה שלה, מחרמן ברמות אשמח להכיר"? כנראה שכן. בכל אופן לאחרונה התבגרתי והבנתי שחורף זה לא חבר מהעבר שרוצה לחזור לקשר – אם אתעלם ממנו הוא לא ישלח לי הודעה "השתנת…" ויצא לי מהחיים, הוא יגיע בכל אופן. ובגלל זה לחורף כדאי להתכונן. איך מתכוננים? מכינים לעצמך נדוניה.
נדוניה למי שלא מזרחי זה מתנות (=מצעים ומגבות) שנותנים לכלה כשהיא מתחתנת. בפועל המנהג זה שהמשפחה של הכלה נותנת מתנות לחתן כדי שהוא ירצה בכלל להתחתן איתה. מבחינת התנ"ך בנות הן כמו מנוי למעריב לנוער: צריך לתת איתן איזה קלמר או שעון כדי שילדים יקראו את השעמום הזה ויחשבו "טוב לפחות קלמר". אני מתעלמת מהפרשנות הזאת כי א. מי ישמע מה יש לבנים סטרייטים לעשות חוץ מלהתחתן, כמה אקורדים לגיטרה אפשר ללמוד וב. לדעתי נדוניה אמורה להיות סוס טרויאני של הבית שגדלת בו בתוך הבית החדש שאת הולכת להקים. גם בנדוניה של החורף אוגרים דברים שהמטרה שלהם היא לכאורה לעזור לך להתמודד אבל בתכלס אמורה להזכיר לך את המקום שגדלת בו שהוא כמובן הקיץ. שני הדברים היחידים שצריך בחורף זה תחפושות כדי שתוכלי להכנס לקנות מרק בקופיקס שלוש פעמים ביום בלי שהמוכרות יצחקו עלייך ומעילים יפים. השבוע הייתי ביפו ומטר מאיפה שקשרתי את האופניים מכרו את המעיל הכי יפה שראיתי בחיים. שרוולים לבנים, נראה כאילו לבש אותו מישהו שהיה פעם באמריקה, כל הפינוקים. פעם הייתי הולכת לפשפשים כשלא היה לי מה לעשות, הייתי עניה והיה לי מלא זמן פנוי ובתכלס בזמנו נראה שהקריירה שלי הולכת לכיוון של למכור דברים משמיכה ונסעתי לעשות ריגול תעשייתי. קניתי משם מלא מעילים, כולם מנשים זקנות ששנאו אותי כי הייתי כזה "כמה המעיל?" והן היו אומרות "עשרים" והייתי כזה "אני יתן לך שבע ינוכלת", והן היו אומרות "קללה על ראשך" אבל נותנות לי. השבוע שאלתי הומו בשמלה כמה זה והוא היה כזה "180 אבל זה וינטג' ותפור ממש-" והייתי כזה "על הזין שלי קח" ונכנסתי לשיעור. יאמר לזכותי שזה המעיל הכי יפה בעולם ולזכותן של הזקנות מהשוק שהקללות באמת עבדו ובזכותן עברתי משבר והלכתי לטיפול. כולם מרוויחים
זהו חמודות אל תשלמו על כלום 