1. פנאי פלוס- מדכא כעיתון, בסדר גמור כסתם נייר. שאלה: מה עצוב יותר ממגזין בידור במדינה עם ארבעה מפורסמים? תשובה: אין מספיק ציפרלקס בעולם כדי להסתכל לשאלה הזאת בעיניים. שאלה של מישהו שעבר שם במקרה: רגע מי זה הארבעה מפורסמים? תשובה: נינט, נינט עם טרנינג, נינט בהריון, נינט בים (בעונה). פנאי פלוס הוא חורבות של תקוות הניינטיז, התקווה שיום אחד ישראל תהיה מקום אמיתי שיש בו מפורסמים. אחר כך הגיעו שנות האלפיים וכל המפורסמים שהונחו על דפי העיתון הזה כמו שעועית על צמר גפן התחתנו ועברו לרעננה והתחילו להתעניין בתחביבים כמו "קרמיקה", "דיסק נעימות מן המקרא" וכמובן קבוצת המאמאזון המקומית "מי הזיז את היהלי שלי". זה למה אני באופן אישי שמחה שענבל פרלמוטר מתה מהסם/תאונת דרכים לפני מאה שנה. לפחות לא צריכה להופיע בפנאי פלוס עם הכיתוב "ואת מי ראינו יושבת עם ידידה על טוסט במסעדת יטבתה בעיר? נכון , עינבר פרלמוטר! כששאלנו איך הטוסט ענבל אמרה, אתם יודעים, עד העונג הבא . בתאבון!". נשאלת השאלה איזה מן מקום מפגר זה ישראל להיות בו עשיר ומפורסם. מה אפשר לעשות כאן עם כסף ופרסום? לקנות ג'יפ ולחנות אותו על מדרכות (חצי מהפפראצי בפנאי פלוס)? לאכול "ארוחת בוקר פלורנטין" בבתי קפה במקום לחמם קופסא מאמא שלך בבית (החצי השני של הפפראצי בפנאי פלוס)? אם פנאי פלוס היה הערך ויקיפדיה של ישראל המסקנה היחידה היתה שהמקום הזה הוא חממה לאנונימיות. יהודים יצאו לגלות וחיו שם כמו אורחים כל כך הרבה זמן שכשהם חזרו לישראל הצנעה הכרונית שהם כפו על עצמם נשארה, שלא ישימו לב שהם שם ויעשו בהם פרוגרום. היה יותר הגיוני אם היו אוספים את כל היהודים מהמדינות המסריחות שלהם ומוליכים אותם במדבר ארבעים שנה כמו סנייק של צדקנות וביישנות. אחרי כמה זמן דור אחד היה מת והדור השני היה מתמלא ברגשות מקעקועים של אות סינית כמו "כעס" ו"תשוקה" ו"רצון", ולאנשים האלה כן היה שווה להקדיש מגזין בידור. חוץ מזה הייתי במשרדים של פנאי פלוס פעם וזה נראה כמו מחבוא בשואה. היו כל מני שלטים של "אנא השתמשו באותה כוס חד פעמית לאורך כל היום- חיסכון הוא ניצחון". דפקתי פנאי פלוס כי הייתי שיכורה ושמחה מחוץ לאמפם וכל עמוד ועמוד נתלש כדי שתפתח עליו """קססה""" של חברה שלי. אגב הצעתי לפנאי פלוס היא לעקוב אחרי ליהיא גרינר 24 שעות ולכתוב כל מה שהיא אומרת ועושה כולל פרינט סקרינים נבחרים מהווטסאפ שלה ובכללי לשנות את השם ל"עומרי חיון פורטל הבידור של ישראל"

2. אודם- בינוני ומטה. לפני כמה זמן הסתובבתי בחוץ ביום של "סידורים". בדרך הביתה הפנים שלי השתקפו בחלון של מונית שירות ונראו כל כך עייפות ומזיעות שחשבתי לרגע שאני בתוך המונית שירות. נראתי כאילו אני צריכה באותה שניה לעצור את חיי לפרוש שמיכה על הרצפה ולהתחיל למכור ממנה כיסויים לאייפון. במקום זה נתתי למונית לעבור וראיתי מולה את הסניף של הסופר פארם באלנבי. זה הסניף האהוב עליי כי בניגוד לסניפים אחרים שבהם אמהות צעירות שומרות על הגלקסי 3 שלהן כשאני עוברת, הסניף הזה הוא מרכז קהילתי להלומי קרב. אנשים באים לסניף הזה בשביל לא למצמץ, בשביל ללבוש וסט עם כתמים, בשביל להריח מגבונים לניקוי כללי וללחוש "ריח של אמא". אני נכנסת לשם והשומר מתיז עליי טסטרים של בושם אדידס פור מן בזמן שאני שמה בכיס אודם במאתיים שקל. האודם עצמו לח מדי ולא היה מספיק אדום מה שנתן לשפתיים שלי את הגוון "דודה בארוע". מי שרוצה אותו מוזמנת לפנות אליי בפרטי ואני יזרוק לה מהמרפסת

3. דורקס פליי כחול- בסדר. אני בזוג עם מישהי שאם מצליבים את המפות האסטרולוגית שלנו יוצא בכל האספקטים של המין משהו שרק דלת של שירותים בכלא יכולה לספוג. מאז כל חוויית הסופר פארם שלי השתנתה. אם פעם הייתי נכנסת וגונבת לקים עכשיו אני נכנסת והולכת ישר למדפים שכל מי שעובר לידם הופך לאימוג'י הסוטה שקורץ ומוציא לשון. כשהייתי בכיתה ט' אני וחברה במזל בתולה היינו הולכות לסופר פארם ("ניו פארם") ומסתכלות מי קונה קונדומים ואז ממציאות בשביל מי הוא קונה אותם. זה היה בראשון מערב, אזור שהחלום הכי גדול של כולם בו הוא למות בתולים וטהורים בצבא כשהדבר היחיד שנגע להם בזין זה חגורת בטיחות בחזור מבירה ונשירה. מדי פעם היה עובר מישהו עם זקן צרפתי והיינו אומרות "קונה כי הולך לדבר עם המוכרת בחנות של הדיסקים. לפני שיצא אמר לעצמו שעה מול המראה 'זה היום שלך זה היום שלך'". אני נראת מזרחית ברמה שבטח יש תפרצוף שלי על מטבע שימצאו עוד ארבע מאות שנה במגרב ולכן אם אני והחברה היינו רואות אותי בוחרת דורקס פליי היינו משערות שאני קונה את זה כמרכיב הסודי במרק. מבחינת המוצר הייתי שמחה אם היה אפשר לעשות אותו פחות דביק כי אחר כך על כל המצעים שלי יש כתמי רורשאך של סדום ועמורה

4. משחת שיניים של קולגייט- מצוין. אני מצחצחת שיניים בערך שש פעמים ביום כי זה עושה לי ריח פה רענן של נמל תעופה וכי כידוע אם לא כל משפחתי תמות. כל פעם שאני רואה שהמשחת שיניים שאני אוהבת עולה עשרים ושלוש שח בא לי להדביק מתחתיה מדבקה משלי שכתוב עליה "חחחחחחחחח עשרים ושלוש שח והזין שלי הלכו לים עשרים ושלוש טבע מי נשאר"

5. החברה הגאונה של אלנה פרנטה- מושלם. לא יודעת מה להגיד על הספר הזה מרב שהוא טוב. כל פעם שקראתי אותו עצרתי באמצע כדי להגיד "וואי" ו"וואו" ו"אין מצב" כאילו אני על אמדי ובדיוק עולה לי (אמדי=מיונז בדה באן). שליש מהמשפטים שלו אפשר לגזור ולשים בתוך עוגיות מזל ועוד שליש צריך להקריא לבנות עם שיער שחור לפני השינה ועוד שליש צריך לעשות בגרפיטי. ממליצה לגנוב אותו גם למי שלא גנבה שום דבר בחיים מהסיבות: א. אין מושלם ממנו לפעם הראשונה שגונבים משהו ב. אני בעמוד מאה ועד כה הספר מדבר על שתי בנות שהעולם הגלה מכל מסגרת של חוק שיכול לשמור עליהן אז מן הראוי לעשות לעולם את אותו הדבר ולא לכבד את החוקים שלו בחזרה. ג. אלנה פרטנה כותבת הכל בשם בדוי ולכן אני לא יכולה לבדוק איזה מזל היא אבל מאיך שהיא כותבת אין ספק שהיא תשמח שגונבים תספרים שלה ד. האם אלנה פרטנה כותבת בפסבדונים בשביל שלא ידעו איזה מזל היא? כי האנשים היחידים שמתביישים במזל שלהם הם כמובן דגים. כל המזל דגים שקוראים את זה תודיעו לה בקבוצת ווטסאפ שלכם "סולידיות בין חברים לפני שהופכת לסריג בז'" שעלינו עליה ושתבוא אליי לאכול דג מלוח

זהו חמודות שבוע טוב אל תשלמו על כלום