סיפור יפה על התמונה הזאת: לפני חמש שנים אני ושרון היינו חמש דקות ביחד והחלטנו לצאת לטיול בטבע. עקרונית בזמנו חשבתי שאני שונאת טבע ואוהבת מזגן אבל אז ראיתי שני עצים ונפתחה לי צ'אקרת המדריכת של"ח. אמרתי דברים כמו "איזה ארץ יפה יש לנו אנשים לא יודעים מרב שהם כל היום בלינקדין..", קראתי לשרון אחותי ונכנסתי לאגם ערומה כמו ההיפית המסריחה שאני. 

בקיצור אני שוחה קצת ואז שרון מתחילה ללחוץ עליי לצאת. מזכירה שהיינו חמש דקות ביחד כלומר בשלב שהבטן של האישיות עדיין מוכנסת חזק פנימה. אין להגיד שרוצות ללכת, אין להגיד שאין כח, יש רק לעשות את הדבר השנוא עליי בעולם: לזרום. זה אמנם נורא אבל מצד שני חייבים גם לזרום איתי ולכן לא הבנתי למה צועקים עליי "יאללה בואי נצא יאללה אני עייפה בואי נצא". 

לא היה לי כח לריב, יותר מדויק לומר לא ידעתי איך נראה ריב בקשר הזה ולא היה לי כח לגלות באותו רגע, אז התחלתי לשחות החוצה. תוך כדי שרון לא מפסיקה לצעוק לי "תשחי מהר יותר יאללה אני עייפה נו יאללה" ומסתכלת עליי בפרצופים של האימוג'ים מהאגף המפחיד. מחשבות שהיו לי: האם עברתי את הסיוט של יציאה מהארון כדי לסיים כפרק של רמזור הלסביות? האם אני נהנית ואשתי אומרת לי יאללה נהננו מספיק הגיע הזמן לסבול? האם אני מרחק שנים בודדות מלצחוק מסטנדאפ של קטורזה ולהגיד צודק חחח הלסביות? האם הייתי צריכה לוותר על להיות לסבית ולהתחתן עם בן עם שיער ארוך כמו שייעצה לי דתיה שעבדתי איתה ב2013?

הגעתי לשפת האגם טיפסתי החוצה ואמרתי לשרון "חח ממי למה את כל כך לחוצה שאצא חח לא הבנתוש " שזה "מה יש לך?!!??!?! למה את מציקה לי את לא רואה שהטבע עושה לנשמה שלי שיננית?!?!?" עם פילטר ״בזוגיות חמש דקות". ואזזזזזזז שרון הצביעה לאגם והראתה לי ששני נחשי צפע (!!!!!!!!!!) שחו אחריי (!!!!!!!!!!!!) והטבע הבוגדני החרא שלח את בית סלית'רין שלו עליי בזמן שאני מתנהגת בתמימותי כמו שיר של שוטי הנבואה. שרון לא רצתה להגיד לי כדי שלא אבהל כי היא לא יודעת איך אני במצבי לחץ אנחנו ביחד חמש דקות. זהו זאת תמונה שצולמה חמש דקות לפני או אחרי לא זוכרת.