נדון בפרק הזה בכמה מוטיבים ברורים של אשמה – על החשיבות בכך שהארי חש אשם מול דמבלדור, על האשמה שדמבלדור אולי חש כלפי טום רידל, ועל האשמה הנוראית שסלגהורן סוחב בלב שלו כלפי משפחת פוטר. מעבר לכך נדבר כמובן על וולדמורט ועל החשיבות שהוא רואה בתפקידו של המורה כדי להשפיע ולצבור כוח, אבל גם נתעכב בשיחה על העובדה שהדבר שהכי מסוכן בו זו העובדה שמבחינות רבות, הוא היה ונותר ילד
