חבל שלא עשו לי בוס בהסוואה כשהייתי מלצרית. שמעיה, המנהל של המסעדה שעבדתי בה ("שמעיה"), חמישים שנה על מאה קילו על מטר תשעים, היה שם כובע הפוך ואומר שהוא מלצר חדש שקוראים לו אבי, בן 23, סטודנט לחינוך. 

בהתחלה הייתי צריכה לעשות לו חפיפה והייתי אומרת לו "תקשיב חמוד הדבר הכי חשוב בעבודה הזאת זה האנשים. זה הנכס הכי גדול שלנו". ואבי שהוא בעצם שמעיה עם כובע הפוך היה מתלהב שיש לו עובדת כל כך מסורה והיה מבקש ממני להסביר ובאמת הייתי מסבירה: "למסעדה הזאת באים שני סוגים של אנשים 1. האנשים הכי בודדים בעולם 2. האנשים הכי מסריחים בעולם. האנשים הכי בודדים בעולם חושבים שבגלל שהאוכל פה מזרחי ואני פני המעברה 2002-2003 הם יקבלו פה חום ואהבה". ואבי שבסך הכל רוצה שהמסעדה תצא טוב בטלוויזיה ישאל "למה שלא תתני להם חום ואהבה באמת?", ואני יענה "קודם כל כי אני עסוקה בלתת להם מפרום ולימונענע, ואחר כך כי אני לא יודעת איזה מזל הם וזה חשוב לי". ואבי יגיד, "אז תשאלי". ואני יענה "לנסות לגרום לבן להגיד לך איזה מזל הוא זה הדבר הכי קשה בעולם כי הם חושבים או ששאלת מתי הזין שלהם מתפנה לקחת אותך ליטבתה בעיר או ששאלת כמה הם אתאיסטים נעים להכיר. שתדע שאני עושה לך התלמדות גם על העבודה וגם על החיים, אם אתה הומו". 

ואבי (שמעיה המנהל והטבח במסעדה "שמעיה") יחשוב על מה שאמרתי ואז יגיד אוקיי ומה הסוג השני של האנשים. ואני יגיד "או. הסוג השני זה כזכור האנשים הכי מסריחים בעולם. זה אנשים שרואים אותי מרימה אלף צלחות מרוחה בטחינה וישאלו אם אפשר כוס מים". ואבי יקרוץ למצלמה וישאל "ואיך את מתמודדת עם האנשים האלה, בטח בחיוך וסבלנות נכון?" ואני יגיד לו "חמוד זה מסעדה של בנים תחייך ותהיה סבלני יעשו לך שש פעמים. התשובה לכל דבר שרוצים ממך זה 'כן שניה אני רק יוציא את זה מהכוס שלי'. ככה עוזבים אותך ונותנים לך לעבוד. בוא נתאמן". 

ואבי יהיה קצת בשוק אבל אני יסביר לו שזה לטובתו ונתחיל. הוא יחזיק אלף צלחות ואני יצעק עליו "סליחה אפשר מים סליחה אפשר מלחיה סליחה אפשר עוד טחינה", ואבי יסתכל על הרצפה ויגיד "כן שניה אחת בבקשה אני רק יוציא את זה מה…..טוטה שלי". ואני יגיד לו "חמוד הדבר היחיד שיוצא מטוטה זה מכתביות לא מלחיה. אבל בסדר זה סביר באים אנשים בוא נתחיל".

ואז יגיע הלקוח הראשון והלקוח השני והמשמרת תכנס לקצב ואבי יראה איך אני מיישמת את כל הדברים שאמרתי לו וגם מצליחה לאלתר: לצעוק על אנשים שכשהם יסיימו צלוחית טחינה אחת אני יביא להם עוד אחת, להגיד לאנשים שבאו עם תינוקות שאין לנו כיסא תינוק אבל יש מסקנטייפ או ללכת הביתה ועוד ועוד.

ואז היום ירגע ואני יעשן סיגריות במטבח ויהיה בטוויטר ואבי שהוא שמעיה ינסה לעשות איתי שיחה אישית, ישאל אותי מה הסיפור חיים שלי, ואני יגיד לו "תקשיב לא באתי לפה להכיר חברים חדשים יש לי פילאטיס עוד שעה אם אתה חייב לדבר דבר עם השוטף כלים או תשיר לי את השיר האהוב עליי ילד של אבא של מוקי". ואבי יגיד "ילד של אבא אה? מה את קרובה לאבא שלך?", ואני יגיד "קרובים רצח אבל בדיוק התחלתי טיפול וגיליתי שזה שהוא שם לי מכות בילדות עשה לי נזק לנפש". ואבי סוף סוף ירגיש שהגענו למשהו והוא יגיד "מה מה איזה נזק" ואני יענה "כל הזמן יצאו לי רק ציורים של אנשים עם ידיים גדולות ולא הבנתי למה".

ואז תגמר המשמרת ואני יגיד לו "טוב אבי אני נוסעת שבוע הבא לבורגס עם שרה אז תחליף אותי במשמרות ותודיע לשמעיה ביי". ואני יסע לבורגס ויחזור לעבודה שזופה ומלאה בקעקועי חינה ואבי ישב ליד השולחן הכי טוב במסעדה, שולחן 4, ויגיד לי "שיר את יכולה לגשת?". ואני יגיד לו "חח מה אתה חש שאתה יכול לקרוא לי לגשת יש במקום הזה היררכיה: מקום ראשון שמעיה מקום שני אני מקום שלישי השוטף כלים מקום רביעי הלקוח ורק מקום חמישי אתה". ואז אבי יוריד את הכובע ואני יראה שזה בעצם שמעיה ואני יחבק אותו ויגיד "וואי שמעיה אני לא מאמינה זה היית אתה כל הזמן!" ושמעיה יגיד לי "כן שיר זה הייתי אני ולמדתי במשמרת הזאת הרבה דברים שלא ידעתי עלייך ועל העבודה". ואני יגיד "וואלה שמעיה בכיף". והוא יגיד "לא אמרתי תודה". ואני יגיד עוד פעם בכיף כי בלב אני עדיין בבורגס ואני עונה לאינטונציה לא למילים. ושמעיה יגיד "הבנתי שמה שאת רוצה לעשות בחיים להיות שזופה ולהוציא מלחיות מהכוס ובגלל זה קניתי לך כרטיס טיסה לתאילנד. בהצלחה". ואז יהיה כתוביות ויראו תמונה שלי שותה שייק ועושה פיס באיים. הסוף